עכשיו כמו אז

את הפוסט האחרון שלי פרסמתי ב-GreyTimes Magazine‎‏, נתבקשתי ע"י אחת מבעלות הבלוג גלית שול לכתוב כתבה על צילום בשחור לבן ומה המשמעות עבורי. להשתמש בפוסט שכבר כתבתי על צילום בשחור לבן פה בבלוג נראה לי כמו למחזר והחלטתי להרים הפקה באופן מיוחד עבור זה.

רציתי מאוד שזה יהיה משהו אחר, לא שגרתי, לא מפה, לא מעכשיו. משהו שבאמת מתחבר לי בשורשיו לצילום בשחור לבן.

מחשבותי נדדו לכל מיני מחוזות יצירתיים עד שנעצרתי בסרטי הפילם נואר.

אם לא קראתם את הפוסט המדובר, אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

סיגל עברי הר ציון, חברה טובה, קולגה ושחקנית בדם, שהתייצבה מיד לצידי לצורך הפקת הצילומים, הביאה איתה כל מה שרק אפשר לחלום שיהיה לך בשנת 2017 מהתקופה של אז...

בגדים ואביזרים בלי סוף ומצברוח שנרתם למשימה עם כל הלב והנשמה.

והרי זה לא פלא, שכן סיגל "מכורה" לוינטאג'. לרוב תמצאו אותה לובשת שמלות של פעם שמצאה בחנויות יד שנייה. כששאלתי אותה למה ככה היא מתלבשת, אמרה לי שכשהיא לובשת שמלה שהיתה שייכת למישהי בתקופה אחרת, היא מרגישה שהיא חוווה את החיים של אותה הדמות וכאילו לוקחת אותה איתה לכל מקום.

סיגל גם מעבירה סדנה שנקראת "מסע בזמן", העוסקת בחשיבות של כל פרק בחיינו,

במתנות שניתן לקבל מכל זמן וב"בורות" שכדאי להכיר ולהיזהר שלא ליפול לתוכם.

צילמתי אותה כמעט יום שלם בתוך מבנה חשוך משומר שנמצא ב"נהריים בגשר" בגשר הישנה. תכלס, זה היה ממש מעבר לגבול (לא הבנתי עד כמה זה לעבור את הגבול עד לסוף היום הזה, ברגע בו סיגל החליטה שעכשיו אפשר כבר לספר לי... ).

לו הייתי יודעת בתחילת הצילומים שאני נמצאת מעבר לגבול ישראל, סביר להניח שהייתי לחוצה ומפוחדת וזה ללא ספק היה משפיע על הצילום שלי והתוצאות.

כילדה ונערה הייתי הרבה יותר הרפתקנית, ככל שעברו השנים אפשר לומר שהפחד הושרש אצלי קצת יותר עמוק ומאז שאני אמא משתדלת לקחת כמה שפחות סיכונים...

כשהרגשתי שיש לי את כל התמונות שתכננתי, הבנתי שאני חייבת לצלם גם כמה תמונות בשביל סיגל.

עבורי כל חוויית הצילום של הפוסט על תקופת הפילם נואר היתה כמו להיכנס למנהרת הזמן (זוכרים את טוני ודאג?). השהות בתוך המבנה הקריר והעתיק הזה, התאורה שהעמדתי שם כדי לייצר דרמה, אוסף חפצי ובגדי הוינטאג', חישוב כל פריים במדוקדק ממש לפי סקיצות שהכנתי מראש, כל זה היה מלאכת מחשבת והעשייה עצמה היתה ממש הפקה של פעם כאן ועכשיו.

יצאנו החוצה מהמבנה בו צילמתי את הצילומים לכתבה והתחלתי לצלם אותה, בצבעוני הפעם, לבקשתה...

איך אפשר לסרב לאישה כל כך ססגונית לאחר התמסרות שכזו לעולם השחור לבן והדרמה האפלה שגזרתי עליה במשך יום שלם. בהתחלה היא נורא רצתה להצטלם בסגנון פין אפ, וכמו שאמרתי "שחקנית" היא ממש נכנסה לדמות ואני יריתי ללא הכרה... כזה צילום עוד לא זכיתי לצלם בחיי ולדבריה החוויה היתה עבורה הגשמת חלום.

אחר כך, היא עטפה עצמה במעיל פרווה שחור וכמובן שהיה לה כובע תואם... הרגשתי לרגע כאילו אנחנו ברוסיה הקפואה, למרות שנטפתי מחום. לי היא ממש הזכירה את החיילת מהשיר של אלטון ג'ון- ניקיטה.

אם אין לכם מושג על מה אני מדברת, כנסו לקליפ פה ותגידו אם אין דמיון...

פתאום הרגיש לנו שוב שחור מידי ובהינף צעיף ססגוני אחד השתנתה הקדרות, והמראה הפך שובבי יותר ופחות רציני.

ואז רצינו ללכת לקרונות ופסי הרכבת שמעל לגשר, (ביננו יש לי חולשה לפסי רכבת בצילומים), אבל בדרך לשם עצרתי בחריקת בלמים, סתאם הלכנו ברגל, אבל העצירה שלי בהחלט היתה פתאומית וחד משמעית.

ראיתי את האוטובוס הזה של אגד מפעם ונגנבתי. יש דברים שתמיד יגרמו לי לעצור ולצלם. האמת שדי קשה להסתובב איתי ברחוב כשאני חמושה במצלמה. יש לי דחף רגעי לעצור בכל פעם שמשהו תופס לי את הנשמה והעיניים שלי מסתכלות על העולם בפריימים...

לא יכולתי לדלג עליו, והשחקנית שלי מיד נכנסה לדמות והתאימה את עצמה לסצינה ולתקופה המשוחזרת.... מבחינתי הייתי בהפקת אופנה של שנות ה-50 והתמוגגתי .

סיגל לא ידעה באותם הרגעים שאני כבר שוב מצלמת בשחור לבן, לא יכולתי שלא, כי אם באז ופעם עסקינן, הרי זה מתבקש...

אחרי שמיציתי את כל הזוויות האפשריות מבחוץ נכנסנו פנימה לאוטובוס, שם הפתיעו אותי בובות ענק בגודל אנושי שנראה כאילו ישבו שם מאז ועד היום..., קטע די הזוי חייבת לציין.

אבל כשהיא התיישבה ביניהן, הכל נראה כל כך טבעי והגיוני- פתאום התפאורה הפכה למציאות ששאבה אותי לעולם אחר- ולרגעים הרגשתי בעצמי בתוך סרט מתח בשחור לבן, עם כל המשתמע מכך.

בסופו של דבר, הגענו לפסי הרכבת והקרונות.

סיגל לא בחלה בשום אמצעי וטיפסה על אחד הקרונות כשמתחתיה תהום נפערת, ואני לרגע החסרתי פעימה... זה היה ממש לא בטיחותי בלשון המעטה. אבל, מה לא עושים בשביל תמונה טובה... בעיקר כשיצר ההרפתקנות בועט בכל הגוף.

אחרי שהפצרתי בה לרדת לחוף מבטחים, מלהטטת לה בעקבים בין ברזלים חלודים בני שנים רבות כשמתחתיה פרוסה תהום, ועוד בצד הירדני של המתרס...

נאותה ה"גברת" לרדת אל העם.

זיגזגתי בין שחור לבן לצבע, כי הבטחתי לסיגל שיהיה צבעוני והאמת שגם לי הסביבה הפורחת בצבעי האביב, עשתה חשק לשפוך קצת צבע בתמונות. חוץ מזה עם העיניים האלה שלה, באמת חבל לא לצלם בצבע תמונה או שתיים :-)

האמת שאותי אף פעם לא עניין יותר מידי צבע עיניים, אבל בתי שחר מחדירה לי בכל יום ויום עד כמה עיניים כחולות זה הכי הכי וכמה היתה רוצה עיניים כחולות כמו של..., אז כנראה שמשהו מזה מחלחל...

בסוף בסוף הושבתי אותה למרגלות הגשר המרהיב ביופיו, כשהחיילים מעבר לגבול שורקים לנו ושולחים כל מיני קריאות לעברינו והנצחתי אותה על הרקע העוצמתי הזה.

במאמר מוסגר אגלה לכם שאני מאוד מאוד אוהבת שיש הרבה רקע והדמות לא גדולה מאוד. לרקע יש המון כוח בתמונה, הוא זה שיוצר את האווירה ואת הסיפור אליו הוא זורק אותנו...

בכל פעם שאני מצלמת מישהי לאלבום בת מצווה או לתמונות תדמית והריון ובכלל, יש לי מלחמה פנימית שקטה בין הרצון שלי להקטין את הדמות ולתת לרקע לספר את הסיפור לבין "למצוא חן" בעיני המצולמת ולדייק את הרצון שלה... לרוב אני פשוט מצלמת גם וגם כך שתמיד נגיע ל-WIN WIN SITUATION.

גם לסיגל שבעצמה אוהבת מאוד לצלם ואף למדה פעם חלק מרזי המקצוע, היו גחמות ורצונות מעבר למה שחשבתי והיא לא ויתרה לי על תמונות משותפות למרות ועל אף שהסברתי לה עד כמה קשה לי לעמוד מצידה השני של המצלמה.

מבלי להקשיב לחוסר הרצון שלי לשתף פעולה, "רקחה" לי מלתחה של פעם, הוציאה אותי מהג'ינס והטי שירט שלי וזרקה אותי לאחור בשנים.

את המצלמה העמדנו על חצובה וכמו לכל צלם מסודר, כמובן שחיכה לי בתיק הצילום השלט שמפעיל את המצלמה מרחוק. זהו, לא נותרו לי תירוצים ומצאתי את עצמי מצולמת יחד איתה

כשאני כבר כנועה לחלוטין ואפילו לוחצת על הכפתור בעצמי.

מהצד השני של העדשה / מנקודת המבט של סיגל

זכור לי שאני זו שקפצתי והצעתי את עצמי כמודל לכתבה של אביטל על צילום שחור לבן בסגנון FILM NOUR עוד לפני שביקשה או בכלל חשבה על זה...

כאחת שחייה ונושמת את העבר ומבינה שהכל זמני, לרוב קצר ולא חוזר, אני משתדלת לא לפספס הזדמנויות וחוויות שנקרות בדרכי.

כנשים קשה לנו בחיי היום יום לעזוב הכל ולחיות את החלומות והפנטזיה המושלמת. אבל כן יש הזדמנויות לחגיגות קטנות, שמחות קטנות של יום חולין. כזה היה היום עם אביטל... חלום קטן שהוגשם.

אחרי שעות של צילומים בחדר קודר, תאורה אפלה ואווירה של רצח ומסתורין, ביקשתי לצאת קצת לנשום אוויר ולצלם מעט את הטבע הצבעוני והרומנטי, תמונות יותר רכות ונשיות.

אביטל שהיא חברה אבל קודם כל צלמת סופר מקצועית ורצינית, נתנה לי להבין שאם אהיה "מודל" רציני ונספיק הכל נצא גם למרעה... וכך היה!

עם הצילומים הראשונים התחלתי לצהול משמחה... יו זה מה שתמיד חלמתי, בדיוק כאלה צילומים!!! הכישרון של אביטל ניבט מכל צילום, רכות וקומפוזיציה מושלמת.

תודה לך על יום גדוש בלימוד על עצמי והנאה גדולה ממך!

כמו תמיד אשמח לתגובתכם, תמיד כיף לגלות סימנים של אנשים שמבקרים אותי פה :-)