שחר שלי כמעט בת 12
רק כשישבתי לאסוף תמונות למצגת מילדות לבגרות לאירוע בת המצווה של שחר, קלטתי כמה עברנו מהרגע בו הגיחה לעולם בתי יחידתי, אהובתי ויצירת הפאר שלי.
מאז שילדתי אותה, ישנם רגעים בהם אני עוצרת לרגע, ולא מאמינה, שעשיתי את זה.
שהחלטתי, וביצעתי, והרי היא פה לאהוב, לדאוג, ללמד, להראות את הדרך, ברגעים של אושר מטורף וגם ברגעים קשים של התמודדות.
החל מהריון קשה, כשכל קושי או "תופעת לוואי" שרשומים בספרים, לא פסחו עלי.
בחילות והקאות של כמעט ארבעה חודשים, צרבות שהרגישו כאילו אני עולה באש, כאבי גב רגליים, וחוסר שינה בלילות כי שחר החליטה שהיא משהקת לאורך כל ההריון, מה שהדיר שינה מעיני והקפיץ לי את הבטן נון סטופ.
שלא לדבר על 22 ק"ג מיותרים שסחבתי איתי לכל מקום...
אבל! וזה אבל גדול, היא שווה את זה, למרות שלא הייתי עוברת את זה שוב, את זה כבר ידעתי עוד בטרם נולדה.
את רגש האימהות ידעתי שאני רוצה וחייבת לחוות, אבל אחת מספיקה לי, בהחלט.
כמובן שגם הלידה שלה לא עברה לי בקלות, הרי אם רק פעם אחת, אז לחוות את זה עד הסוף. 14 שעות בחדר לידה, שנמשכו נצח עבורי. עם כל הזירוזים והמאמצים של הצוות הרפואי, שחר לא ממש רצתה לצאת...
אבל לא היתה לה ברירה, וכשסוף סוף הונחה בידיים שלי, מיד הבנתי עם מי יש לי עסק.
היא לא בכתה, רק הביטה מבט עמוק וחודר בעיני והבנתי, הילדה הזאת שלי, לא כמו כולם.
כאילו נולדה עם חוכמה עתיקת יומין ודעתנות ללא פשרות.
המסע שלי כאמא, רק התחיל.
ארבע שעות של הורות וכבר הייתי צריכה להתמודד עם לקיחת אחריות והחלטה לא פשוטה עבורה.
בצעדי צב כאוב הגעתי בבוקר לתינוקייה לקחת אותה אלי, אבל סבר פנים רציניות של האחות עצרו לי את השוונג.
היא אמרה שאני לא יכולה לקחת את שחר וצריכה לחכות לרופא שידבר איתי.
דקות של נצח עברו עד שהגיע הרופא והסביר לי שלשחר יש דם סמיך מידי ואם לא יתערבו רפואית, היא נמצאת בסכנת קריש דם במוח ב 72 שעות הקרובות!
מיותר לציין שהייתי בהלם, ערה כבר יותר מ-70 שעות, אמא פעם ראשונה בחיים שלי, ועכשיו מה?
הייתי צריכה לחתום שאני מסכימה שיפתחו את קשר הטבור שלה ויוציאו משם דם, כדי לאפשר הכנסת נוזלים באינפוזיה לדילול הדם....
בגלל שהיא כל כך קטנה, אי אפשר להכניס נוזלים מבלי להוציא, כך הוסבר לי...
ה ל ם .
והסכנה? שאלתי את הרופא. שיתפתח זיהום...
לקחתי לי רגע קטן לאסוף את עצמי וחתמתי. לא ממש היתה לי ברירה, הרי לא הייתי מוכנה לקחת את הסיכון של האפשרות השנייה....
וככה התחלתי את תפקיד האחריות ההורית שלי, בבוקר הראשון לחייה של שחר.
מאותו הרגע הבנתי, שפשוט זה לא הולך להיות ושעוד נכונו לי התמודדויות בדרך.
כמו לגלות בגיל 8 חודשים ששחר אלרגית לחלב ברמה של סכנת חיים, מה שמלווה אותנו עד היום לצערי, למרות שלמדנו לחיות עם זה, אבל הפחד תמיד נמצא שם.
וכן, אני יודעת שיש היום תכנית טיפול באסף הרופא, אבל הבת שלי מפחדת וכרגע עדיין לא מוכנה לעבור את התהליך הזה, שאין בו 100 אחוזי הצלחה.
איך למדה לחיות בעולם חלבי, לסרב לכל ממתק שמציעים לה, ללכת למסיבות גן וכיתה ולא לגעת בשום דבר שנמצא שם. לראות את כל החברים שלה אוכלים גלידה בתשוקה, ולא לגעת, אפילו לא להתקרב, כדי שלא ייגעו בה בידיים חלביות.
המזל שלי, ששחר נולדה וגדלה עם בגרות וחוזק נפשי ויכולה להכל, עם כל הקושי והפיתוי. היא יודעת לשמור על עצמה ותמיד תמיד יוצאת מהבית עם אוכל וקינוחים שמותר לה, כדי שלא לקחת סיכונים מיותרים.
התמונות שאספתי למצגת, הזכירו לי רגעים של אושר, של פעמים ראשונות, כמו לשבת, לעמוד, לזחול וללכת, סוף סוף שחר החליטה ללכת בגיל שנה ושבעה חודשים, אחרי שכל הסביבה רמזה לי שמשהו לא בסדר...
אבל אני החלטתי לשים את הקולות מבחוץ בצד ולסמוך על רופא הילדים האגדי שגידל גם את ילדיהם של אחיותי, שמאר בנחרצות "שחר תרוץ ותטפס כמו כולם!".
פשוט היה לה יותר דחוף לדבר :-)
את זה כבר התחילה לעשות בגיל שנה ושלושה חודשים ומאז.... מילים זורמות ממנה בלי סוף.
ויחד עם השכל החריף שלה, הנשמה והלב הרכים שלה, היא יודעת לבטא את עצמה בדיוק מוחלט.
אז יש לי ילדה רגישה שלמרות הקושי בלכאוב ולהיפגע (...takes one to know one),
קשובה לסביבה שלה ויודעת מתי ואיך להעניק חום, תשומת לב, סבלנות ואהבה לכל מי שזקוק להם.
בשנה האחרונה שחר החליטה שהיא רוצה לחנוך ילד שנמצא בכיתת תקשורת בבית הספר שלה, ילד שלא יכול לדבר בכלל, ונכנס לה ללב.
ביוזמתה, יצרנו קשר עם הוריו וכבר שנה שהיא נמצאת איתו כל יום בהפסקות בביה"ס ולפחות פעם בשבוע אצלו בבית לארבע חמש שעות.
זכיתי, בילדה עם לב ענק ועל כך אני מברכת. ומשתדלת בכל יום לעטוף את הרכות הזאת, כי יש המון קוצים שדוקרים בחוץ וצריך ללמוד לגדל שריון.
אז נכון, זה לא פוסט שקשור לצילום וזה רק על קצה קוצו של המזלג מסיפור חייה של שחר ועדיין היה לי דחף להוציא את המילים האלה ממני אליכם.
תודה שאתם פה, זה לא מובן לי מאליו, כמו כל דבר אחר בעולם שלנו.
מאמינה שבקרוב יהיה גם פוסט שעוסק בצילום.
בינתיים מאחלת לכולנו יום עצמאות שמח, כל אחד ואחת מאיתנו עם העצמאות שלו ושל המדינה הקטנה והמשוגעת שלנו, שאין שניה לה.
