50 ??? W.T.F
"אמא, היום את עובדת בבית?
כן יפה שלי, אני רוצה לכתוב פוסט, אחשוב על מה...
נו באמת אימא, תכתבי על היומולדת 50 שלך!"
אז זהו, מאותו הרגע, כל הרעיונות שלי לפוסטים אודות צילום זזו הצידה.
50? אני ? W.T.F ?
איך יכול להיות שאני בת 50?
לא מתיישב לי עם כלום.
מצד אחד אני מרגישה שאני פה כבר המון זמן ושעברתי הרבה בחיי, מצד שני, רבאק!
אני עומדת מול המראה, מתבוננת בי, ולא מצליחה להבין מה זה ה-50 הזה?
נזכרת ברגע מקומם בהיותי בת 25 כשישבתי בסוכנות דוגמנות, (הכי לא אני) כי הייתי נואשת למצוא דרך לממן את לימודי הצילום שלי בקמרה אובסקורה.
תמיד אמרו לי, "כמה את יפה..."
היום אני כבר מקבלת את זה שיש לי פנים יפות, אבל, דוגמנית מעולם לא הייתי...
חולה על פחממות :-)
ובכל מקרה, זה לא שאני עושה משהו בשביל זה... פשוט התערובת של ההורים שלי יצרה אותי ככה.
ומה אמרו לי שם? בסוכנות?
"תראי, אם היית באה לפני חמש שש שנים היינו יכולים להנסיק אותך גבוה, אבל לצערנו את כבר מבוגרת מידי..."
אם אז נחשבתי מבוגרת, מה זה אומר עלי היום?
הייתי בהלם, נו טוב, הייתי תמימה עד גיל מאוד מאוחר.
לא באמת הבנתי את העולם האמיתי. לא כל כך רציתי לשחק בעולם של המבוגרים. היה גדול עלי משהו.
עד היום יש רגעים בהם אני נתקלת במציאות הנושכת ומרגישה שאני לא שייכת לכאן.
כל המאבקים על פרנסה ומוניטין, תמיד מתנגשים לי עם מי שאני.
בתוך תוכי אני עדיין הילדה הבנצ'יקית מרחוב קרפל ליפה 8 בתל אביב.
זאת שמשחקת פינות ומחבואים, זאת שרוכבת על אופניים עם כל הבנים של השכונה, זאת שעושה מה שאומרים לה...
ועכשיו מה? מה עכשיו?
אבל איך קרה פתאום שאני אמא, ואני המבוגר האחראי, ואני זאת שקובעת את סדר היום והחוקים בבית....
איך קרה שהילדה היפה שלי, שחר של יום חדש נכנסה כבר לשנת בת המצווה שלה?
ממש לא מזמן הותשתי 14 שעות בחדר לידה עם כל הזירוזים בעולם, בשבוע 41+1 , עד שהילדה שלי הסכימה לצאת לעולם...
שלא לדבר על ה"קולות" של כולם מבחוץ על זה ששחר עדיין לא הולכת והיא כבר בת שנה וחצי ואולי יש בעיה... ושכדאי לבדוק את זה...
מזל שהקשבתי לאחותי הגדולה כשאמרה לי ללכת איתה רק לדוקטור שוחט, רופא הילדים האגדי שגידל את ילדיה.
והוא כמרגיע הלאומי, אמר לי, "אל תדאגי אביטל, היא תלך ותרוץ כמו כולם..."
ואכן כך, בגיל שנה ושבעה חודשים היא החליטה שזהו, היא מוכנה לנסות את הצעדים הראשונים שלה.
זה פשוט כי היה לה הרבה יותר חשוב לדבר, את זה היא התחילה כבר בגיל שנה ושלושה חודשים :-) ומאז ....
אני משפשפת עיניים, ובואו, אם יש חלק בגוף שלי שמסגיר את הגיל שלי זה העיניים...
תמיד טרוטות, עייפות, מלאות רגש, OVER רגש לחלוטין.
בכל פעם שהחיים שברו אותי לרגעים, אמרתי להורי שכשהכינו את ה"בלילה" שלי, שכחו למזוג חומר חיזוק...
לגמרי, חומר חיזוק לעזאזל שיעיף ממני את הרגישות הזאת. שלא כל דיווח על תאונת דרכים בגלגל"צ יגרום לי לבכות.
שלא כל אדם שקם רע בבוקר ורושף עלי, יוציא אותי מאיזון.
שלא אשב בביטוח לאומי בגיל 22, לאחר טיול של שנה וחצי בעולם, ואבכה מול הפקידה קרת המזג, כי הם טוענים שאני חייבת להם 7000 שקלים על התקופה שלא הייתי בארץ...
שלא אתעורר לבוקר גשום במיוחד והאפרוריות בחוץ תעשה לי אפרוריות בפנים...
למה לעזאזל אני צריכה את כל הרגישות הזאת?
כולם סביבי אומרים לי שזאת מתנה. ואני? אני לעיתים נשברת, ואומרת קחו אותה,
אני לא רוצה אותה יותר.
אבל לא, זה לכל החיים. בגיל 50 אני כבר לא יכולה להגיד "לא בא לי". או, חכו, אטפל בזה אח"כ.
אין יותר אח"כ. רק כאן ועכשיו ובנחישות.
כי בסופו של דבר, אנחנו מתעוררים ומבינים שהחיים האלה, עם כל הקושי והכאב שהם מביאים איתם, הם סוג של מתנה.
ומהרגע שהחלטתי שאני אימא של שחר, אין לי יותר את הפריבילגיה לרצות לחדול.
אז אני מתסכלת אחורה על כל מה שעברתי ולאן הגעתי ומחבקת את הלב שלי.
זה שכאב כל כך הרבה פעמים, זה שנבהל בקלות, זה שדאג ודואג עד היום על הכל, להכל, לכולם.
מחבקת אותי ומרגישה שוואלה, הנה, הגיע הרגע, אני אוהבת אותי.
כמה זמן לקח לי, פפפפ, אבל מוטב מאוחר מלעולם לא!
אז מה יש לי אחרי ותוך כדי 50 השנים האלה
שמחה במשפחה שלי, ממש, לא יכולתי לבחור לי טוב יותר.
חושבת על אמא שלי שכל ערב שישי מארחת את כולנו לארוחת ערב משפחתית ומצליחה בכל פעם מחדש להפתיע אותנו בבישולים ועושר שולחני שאין כמותו. לא שוכחת שתמי לא אוכלת ביצים, אופליה לא יכולה גלוטן, שחר לא יכולה חלב, מיכל יש לה בעיה עם תבלינים מסויימים, אמיר נמנע משומנים וסוכר ו.... לכל אחד יש את המנה המיוחדת שלו בנוסף למנות של כולם שלא מכילות שום דבר ממה שאסור לנו.
זה אמיתי האימא הזאת שלי?
זאת שעזרה לי לגדל את שחר בשלוש השנים הראשונות, שקיבלה אותנו אליה הביתה כשמערכת היחסים שלי התפרקה לי בפרצוף כששחר היתה בת שלושה שבועות?
שקמה בשתיים וחצי לפנות בוקר להרגיע את שחר הקטנה כי כאבה לה הבטן?
שישבה על השטיח לשחק עם שחר בשלוש לפנות בוקר, כי הילדה שלי הפוכה כמוני ומ DAY ONE הפכה את הלילה ליום ואת היום גם ליום...?
ובחמש וחצי קמה התארגנה ויצאה לעבוד בתל אביב כחתמת חיים בחברת הפניקס.
כמה הודיה, הערכה ווהערצה יש לי לאמא הזאת שלי!
זאת שנלחמה כמו לביאה פעמיים במגיפה הארורה, הסרטן הזה, שלקח לי חברות, וניצחה כמו ענקית.
אמא שלי- האחת והיחידה, הלב הפועם שמאחד את כולנו, כל הזמן ובכל יום מחדש.
אחיות שלי שהן קרש הצלה ועוגן משמעותי כל כך בחיי.
אח שלי שדואג תמיד להשאיר אותנו צעירים ומחוייכים.
האחיינים המופלאים שלי, שכל אחד מהם באמת יחיד ומיוחד וכמה אהבה שיש לי אליהם בנשמה.
וכמובן, שחר, שעם כל הקושי והאחריות וההתמודדות היומיומית, לא יכולתי לאחל לי ילדה יותר מדהימה ממנה.
ובדרכי המקצועית
כל בוקר אני מודה על החיבור המטורף שיש לי לעשייה שלי.
כמה טוב שלא ויתרתי והלכתי עם הלב, למרות המחאה של אבא שלי, שחשב שצילום זה לא מקצוע שהולם אותי או יפרנס אותי בכבוד.
הוא כמובן רצה שאהיה עורכת דין או רופאה או משהו דומה לזה...
אבל אני הצבעתי ברגליים והתעקשתי, צילום!
אני חיה ונושמת צילום, רואה את העולם בפריימים תוך שימת לב לכל שינוי קטן באור ובאווירה שהוא משרה על העולם סביבי.
מצלמת לנשמה שלי וגם לפרנסתי.
אוהבת בעיקר אנשים ולצלם אנשים, מכל הסוגים בכל הגוונים.
אם זה דיוקן עסקי או אלבום הריון, מבחינתי זה אותו הדבר. תמיד ברגישות, תמיד כאומנות, תמיד עם כל מה שיש לי לתת ובאהבה.
מלמדת את רזי הצילום בכל כך הרבה מסגרות.
מנחילה לתלמידים שלי מהי התבוננות, איך זה לראות את העולם דרך מצלמה ולא דרך העיניים.
מה זה אומר לעצור. להקשיב. ליצור הדדיות עם המצולמים ולקחת את הרגעים הכי יפים ואותנטיים של החיים ברגישות וחמלה.
אם זה בקורס צילום למבוגרים או הנוער בחטיבות הביניים, אם זה המחוננים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש, נוער בסיכון או אנשי הייטק בסדנת דרך העדשה.
אם זה בשיעור פרטי או בקבוצה של מורות בבית ספר עם סדנת הצילום בסמארטפון, זה ממש לא משנה לי.
אני תמיד שם כל כולי, מאוהבת במה שאני עושה ומרעיפה את האהבה הזאת על כולם.
לאחרונה הופעתי במדיה התקשורתית גם בראיון אישי עם נגה שנער בXNET וגם בתוכנית חדשות הבוקר עם ניב רסקין. שם ראיינה אותי נסלי ברדה.
התייחסתי לשני האירועים כעוד במה ממנה אני משתפת את האמת שלי.
יודעת היום, אחרי ילדות לא פשוטה שעברתי ושנים רבות של הסתרת מי שאני, שאין כמו להרגיש שלמה עם עצמי, מבלי להיזרק מכל משפט לא נעים שנאמר מבחוץ.
אז ממרום גילי, אני מרגישה סוג של שליחות להעביר את זה הלאה.
לתת לכל הצעירים והצעירות את הלגיטימציה והאומץ לחיות את האמת שלהם מבלי לחשבן לקולות הרועמים בחוץ.
לפעמים אני תוהה למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע לזה ואיך לעזאזל חייתי בכל כך הרבה הסתרה ופחד במשך שנים רבות,
אבל לא כועסת עלי ולא מצטערת על שנים של כאב והתמודדות, כי יודעת ומאמינה, שכל מה שעברתי עד כה, בנה אותי נכון. ושהיום אני בדיוק טובה לי.
אז היום, ה-9.1.2018 אני מאחלת לי בריאות איתנה וכמה שיותר חיוכים ושמחה, לצד הקושי וההתמודדות.
מתבוננת אחורה באמפתיה וקדימה במרץ ואהבה ומזכירה לי ולכולנו, ש-50 זה תכלס רק מספר!
